<h1>ספר החינוך מצוה תקע"ה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
שנצטוינו לקיים כל מה שנחייב עצמינו בדבור משבועה ונדרים וזולת זה, ועל כל זה נאמר [דברים כ"ג] מוצא שפתיך תשמור וגומר. וכתב הרב רבנו משה בן מימון זכרונו לברכה [בספר המצוות] וכבר הפרישו מלות זה הפסוק ושמו כל מלה ממנו לענין, ואולם המגיע מכל מה שזכרתי לך הוא שמצות עשה הוא שיקיים האדם כל מה שידבר בו מחיוב עצמו בדבר מהדברים. וכבר נכפל הלשון בזאת המצוה והוא אמרו ככל היוצא מפיו יעשה, עד כאן. והרב רבנו משה בן נחמן ז"ל [בהשגותיו] תפש עליו ואמר כי הוא כלל שתי מצוות בכאן שהן חלוקות בדיניהן וענינן ועשאן אחת, כי הכתוב הזה של מוצא שפתיך וגומר נאמר בענין מה שאדם מחייב נפשו ליי' יתברך בין שיהיה דבר מקרבנות או מצדקות, והוא שנאמר כי דרש ידרשנו מעמך, כלומר שיבקש ממך הממון הנידר לו ויהיה לו באיחורו חטא, וכן אמרו זכרונם לברכה [ר"ה ד' ע"א] חייבי החרמים והערכים וההקדשות והחטאות והאשמות ועולות ושלמים צדקות ומעשרות בכור ומעשר ופסח לקט שכחה ופיאה כיון שעברו עליו שלשה רגלים עובר בבל תאחר, אבל בכל מה שיחייב האדם עצמו מדברי הרשות שקראו חכמים ביטוי והוא שנדר או נשבע אוכל או לא אוכל, אלך למקום פלוני או לא אלך, וכל כיוצא בזה, זה אינו נכנס בכלל מצות הכתוב הזה, וזהו שהוצרך הכתוב להבטיח וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא, שאלו בנדרי ביטוי ידבר באמת לא היה צריך לומר שלא יהיה בנו חטא אם נחדל מנדרי ביטוי, ואמנם בנדרי ביטוי מצוה אחרת נתיחדה בו והיא פרשת נדרים בסדר ראשי המטות ששם [דברים ל'] כתוב לאסור אסר על נפשו וגו' ככל היוצא מפיו יעשה, ופירשו זכרונם לברכה [ספרי] לאסור את המותר. וההפרש עוד שבין נדרי ביטוי לנדרי גבוה שבנדרי גבוה אין צריך להזכיר בו נדר אלא שיאמר בהמה זו קרבן או כלי זה לבדק הבית או אתן מנה לבדק הבית או לעניים, ובזה בלבד הוא מחוייב לקיים דברי פיו בעשה ולא תעשה הנזכר בזה הכתוב, שאם עברו שלשה רגלים ולא קיים נדריו עובר משום בל תאחר, אבל משום בל יחל דברו אינו עובר עד שיעבור על הנדר בענין שאי אפשר לו לקיימו עוד, אבל בדברי הרשות צריך להזכיר בהן נדר או דבר המורה עליו כגון מה שיקראו ידות הנדרים או בטויים, אבל אמר בדבור בלבד לא אוכל ככר זה אלך למקום פלוני או אתן מנה לפלוני עשיר איננו מתחייב בעשה כלל, אבל ראוי לכל מי שחננו האל דעת לקיים כל דבריו, ונאמר כן בנדרי ביטוי איננו עובר בבל תאחר ואפילו לאחר כמה רגלים. והיוצא מכל זה לדעתו של הרב רבנו משה בן נחמן זכרונו לברכה שנמנה מצות עשה אחת לקיים האדם מוצא שפתיו בנדרי גבוה, ונמנה מצוה אחרת לקיים הנדרים והשבועות של ביטוי.
משרשי המצוה כתבתי בסדר ראה אנכי במצות חיוב הבאת הקרבנות ברגל ראשון עשה ב' בסימן תל"ז [תל"ח]. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה בפרק קמא דראש השנה [ו' ע"א] שצדקה מחוייב האדם לעשותה מיד, ואמרו בטעם זה משום דהא קיימי עניים, כלומר מכיון שבידו לקיים המצוה מיד חיוב העשה גם כן עליו מיד, ומכל מקום לענין לעבור עליו בבל תאחר אין עוברין עד שיעברו עליו שלשה רגלים, שדרך כלל תחייב התורה בכל נדרי שמים בבל תאחר אחר שלשה רגלים ולא קודם לכן, וכדברי הבריתא שכתבתי במצוה זו סמוך, זהו דעת קצת המפרשים. אבל יש מהם שאמרו שאף בבל תאחר מחייבינו בצדקה בשאינו פורע אותה לאלתר, ואמרו שחילוק יש בין מה שאדם מחייב עצמו בו כגון צדקה למה שאין אדם מחייב עצמו בלקט שכחה ופיאה, דמה שחייב הוא עצמו בו ובידו לקיים דאית ביה הני תרתי כגון צדקה מחוייב עלה בבל תאחר מיד, אבל בלקט שכחה ופיאה לא חייב הוא עצמו בהן, וקרבנות שחייב הוא עצמו בהן אין בידו להקריבם מיד, ולפיכך אינו עובר עליהן עד אחר שלשה רגלים. תזכה בני ותבחן דבריהם. ויתר פרטי המצוה, כלומר ביאור הדיקדוק, כלומר להזהיר האדם לעשות מה שחייב לעשותו ואיך ינצל מזה כשיפול לו ספק במה שאמר הכל מבואר במקומות משבועות ונדרים וסוף מנחות ובמסכת קינים כמו כן. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, ועובר על זה ולא קיים דברו בנדרי גבוה כגון קרבנות ונדרי בדק הבית בזמן הבית תכף שאפשר לו לקיים, וכמו שכתבנו בסדר ראה אנכי עשה ב' [מצוה תל"ח], בטל עשה זה, וכשעברו עליו שלשה רגלים ולא קיים דברו עבר על לאו דלא תאחר, וכמו שנכתוב בסדר זה בעזרת השם. ובזמן הזה הנודר צדקה ולא פרעה ביום שנדרה לגבאים או לעניים אם ישנן שם בטל עשה זה, וגם עבר בבל תאחר מיד כדעת קצת המפרשים, ואם אחר לעשות הדבר שלשה רגלים לדברי הכל. ולענין חיוב נדרי ביטוי כבר נתיחדה בהן מצוה שחייב לקיימן בסדר ראשי המטות כמו שאמרנו, ואם איחר לקיימן עד שבא עליהן ביטול שאין בידו עוד לקיים אותן אז נאמר בהן שבטל עשה דכל היוצא מפיו יעשה והלאו דלא יחל דברו [מצוה ת"י] ולא קודם לכן ואפילו עברו עליו כמה רגלים.
